החלטה
התובעת היא חברת ספנות העוסקת בדייג מכמורת.
התובעת היא הבעלים של ספינת הדייג "סירין 1", בעלת רישיון שייט זר ונושאת דגל אמריקאי.
לטענת התובעת, יש לה רישיון דייג עבור הספינה ובשלב זה היא פועלת לקבלת רישיון שייט ישראלי.
הנתבעת הינה תאגיד אשר הוקם על פי חוק רשות הספנות והנמלים והיא מופקדת, בין היתר, על הפעלתו וניהולו של נמל אשדוד. בכלל זאת הנתבעת מופקדת על אספקת השירותים הקשורים לעגינה, טעינה ופריקה של אוניות בנמל אשדוד.
בכתב התביעה מציינת התובעת, כי חוק רשות הספנות והנמלים קובע, כי שר התחבורה, בהסכמת שר האוצר, רשאי להסמיך חברה להיות חברת נמל, ובהתאם לכך נערך כתב ההסמכה לנתבעת, המחייב אותה לתת שירותי חובה המפורטים בכתב ההסמכה.
התובעת טוענת, כי בסוף שנת 2012 נמסר לה כי תוקף רישיון הדייג לספינה פג ובשימוע שנערך לה בעניין זה הוסכם להמתין חצי שנה נוספת עד לקבלת רישיון שייט ישראלי.
לאחרונה הורתה הנתבעת לתובעת להוציא את הספינה מנמל אשדוד נוכח טענה להעדר רישיון שייט.
כן יצוין, כי מדובר בספינה אשר שלטונות המכס עצרו אותה לתקופה ממושכת וניתן לגביה צו חילוט עקב מעורבות לכאורה בהברחת טובין לישראל, בהיקף נרחב. הספינה שוחררה בהפקדת ערבויות עד לתום ברור ההליך המשפטי עם המכס.
לטענת התובעת, דרישה זו של הנתבעת להוצאת הספינה מעגינתה בנמל "היא החלטה בלתי חוקית שניתנה בחריגה מסמכות. בנסיבות החריגות של מקרה זה, שיפורטו להלן, חוסר הסמכות של חברת נמל אשדוד 'זועקת לשמיים' אף מצדיק חיוב בהוצאות לדוגמא על התנהלות חברה ממשלתית בשרירותיות ובחוסר תום לב" (סעיף 6 לכתב התביעה).
כן טוענת התובעת, כי ההסכמות שהיו בין הצדדים לגבי המשך עגינתה של הספינה בנמל, טרם סוכלו על ידי רשויות המכס, הן "הבטחה מנהלית מחייבת" ולכן חלה חובה להשלים את רישום רישיון הדייג של הספינה ולאפשר לה לשלם אגרת עגינה (סעיף 44 לכתב התביעה).
התובעת הגישה התביעה ובמסגרתה עתרה למתן סעדים שונים.
בתגובה לטענות התובעת טענה הנתבעת, כי ההוראה להוצאת הספינה הינה חוקית, שכן הספינה אינה מחזיקה בהיתר עגינה כנדרש על פי דין, אינה עומדת בתנאים הדרושים לקבלת היתר כאמור ואינה מורשית לעסוק בדייג ונעדרת אישרו בדבר כושר שייט.
הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית של בית משפט השלום לדון בתובענה. לעמדת הנתבעת, הסמכות הייחודית לדון בתביעה, שעניינה תקיפת שיקול הדעת המנהלי של הנתבעת ובטענה לחריגה מסמכות שהוקנתה לה בחוק, מסורה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. לחלופין – גם אם הסמכות היא של בית המשפט האזרחי ולא לבג"צ, הרי שהסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית.
התובעת טוענת, כי לבית משפט השלום נתונה הסמכות העניינית לדון בתובענה.
לטענת התובעת, גם אם התביעה מעלה טענות מתחום המשפט המנהלי, הרי שעיקרה הוא בהבטחות ובהסכמות שנערכו בין הצדדים אשר להן יש לתת תוקף מחייב ולפיכך מדובר בתביעה אזרחית.
לעניין סמכותו של בית משפט השלום, הרי שלעמדת התובעת מדובר בתביעה שעניינה "שימוש וחזקה במקרקעין". לטענת התובעת, את המונח "מקרקעין" יש לפרש ככולל גם את המעגנה בה עוגנת הספינה ועל כן זכות העגינה במימי הנמל ובמעגנה הינה זכות שימוש או חזקה במקרקעין.
בחינת הסעדים המבוקשים בתובענה מעלה, כי מדובר במקרה מובהק אשר בו אין לבית משפט השלום הסמכות להורות על סעדים כפי המבוקש ולפיכך נעדר סמכות לדון בתובענה.
הסעדים המבוקשים בכתב התביעה הינם, כדלקמן:
אינני מקבל את עמדת התובעת לפיה מתן צו עשה המחייב את הנתבעת לאפשר לספינה להמשיך ולעגון במימי הנמל, כמבוקש בסעיף א' לסעדים, הינו סעד הנוגע לשימוש וחזקה במקרקעין. כך או כך, הסעד האמור משולב בסעד נוסף, אותו מפרטת התובעת בסעיף א' לסעדים, בדבר קבלת רישיון דייג כפי המוסכם. סעד זה בוודאי שאינו בסמכותו של בית המשפט השלום בתביעה אזרחית.